שלטי הגיבורים על שבועות כ׳

1 שאלה על שבועה כעין דאורייתא הישנה בשבועת היסת וההופכין אותה עצמה אם גלגל עליו ולא רצה לישבע ישבע כמו שמתחייב בשבועת התורה או לא תשובה שבועה דרבנן כעין דאורייתא תקנו חפצא בידיה אבל אין הופכין אותה כמו שהופכין שבועה דרבנן כדגמרינן בדרבנן מפכינן שבועה בדאורייתא לא מפכינן שבועה וזו בדרבנן היא שבועה אבל שבועה דרבנן כעין דאורייתא אינו אלא בנשבעין ונוטלין כגון הפוגם את שטרו וכגון אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה וכגון הנפרע מן הנכסים משועבדים וכגון השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו אלו כולן נשבעין ונוטלין ואין הופכין שבועת הנשבעין ונוטלין לפי שאין הופכין שבועה בדרבנן אלא מן הנתבע לתובע אבל מתובע לנתבע לא ויש אחרים שאע"פ שהן נתבעין והם דרבנן כעין דאורייתא ואין הופכין שבועתן והם נשבעים שלא בטענתברי כגון השותפין והאריסין והאפוטרופין ואשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית שמשביע אותם אין ברי לו על מה שמשביע אותן ומש"ה אין הופכין עליהם והגלגול שאמרת יש מן הדין לגלגל כל שבועה ואם לא רצה לישבע משלם וכתב ה"ר שמואל בן חפני דבדאורייתא לא מפכינן שבועה אפי' שניהם רוצים בכך ורבינו כתב בתשובה דאם שניהם רוצים מהפכים וכן כתב הטור. כתב מיימ' הורו רבותי אע"פ שאין מהפכין בנשבעין ונוטלין אם יאמר התובע אינני חפץ בתקנה זו שתקנו חכמים אלא הריני כשאר כל התובעים וישבע לי הנתבע היסת שומעין לו ואם לא רצה לישבע ילך לו ונפטר הנתבע כדין כל שבועת היסת וכן תשובה לגאון שבועת הנשבעין ונוטלין שהפכה על שכנגדו אע"פ שאינה נהפכת צריך הנתבע לישבע היסת ועוד יש ביניהם דבשל תורה אם היה הנשבע חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ובשל דבריהם אם הנתבע חשוד פטור בלא שבועה אבל אם רצה התובע היה מחרים סתם ואין מונעין כשהלוה טוען שהשטר פרוע. כתב הראב"ד ואם הוחזק הלוה כפרן באותו השטר כגון שאמר להד"ם ובאו עדים שנתקיים אותו השטר וחייבוה ב"ד לפרוע שוב אינו יכול לומר השבע לי שלא פרעתיך אע"פ שאין בו נאמנות שכבר הודה שלא פרעו שכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי אבל אם החרים סתם על מי שנטל ממנו מעות שלא כדין אין מוחין בידו. שאלה לרי"ף אם לא תבע השבע לי וגם ב"ד לא פתחו לו לישבע אם ישאל הנתבע מבית דין מה חייב לו תובע זה אם יש להם לומר חייב לך שבועה אם לאו תשובה אין אומרים למלוה כלום אלא אומרים ללוה פרע לו ואם שאל דעת בית דין מה חייב לי אין אומרים לו לכתחלה חייב לך שבועה אלא אומרים לו מה אתה רוצה שיתחייב לך אם אמר רוצה אני שישבע לי משביעין אותו ואם לאו אין פותחין לו. ואם מת המלוה ויורשיו מוציאין השטר והלוה טוען שהוא פרוע י"א כיון ששבועה זו קולא שהרי אין פותחין בה אם לא שישאל הלוה לפיכך נוטלין היורשין בלא שבועה ורב שר שלום כתב כיון שאין המלוה כאן שיכול לישבע נשבע הלוה ונפטר ורב אלפס ז"ל כתב שהיורשין נשבעין שבועה שלא פקדנו אבא ושלא מצאנו בין שטרותיו ששטר זה פרוע ונוטלין וכ"כ מיימ' וכן עיקר. טען המלוה כיון שיש לי לישבע תאמרו ללוה שיביא ממונו לפניכם קודם שאשבע כדי שיהיה מוכן לכשאשבע הדין עמו ואם לאחר שבאו ב"ד להשביע למלוה שאין שטרו פרוע טען הלוה שאין לו לפרוע וצריך לישבע על זה כפי תקנת הגאונים צריך עיון מי ישבע תחלה שכל אחד יש לו טענה הלוה יאמר למה אשבע שמא לא ישבע המלוה אח"כ שאינו פרוע והמלוה יאמר למה אשבע שמא ישבע הלוה שאין לו מה לפרוע ונמצא שנשבעתי לבטלה וכתב מיימוני שהלוה ישבע מיד בתקנת הגאונים וכשתשיג ידו ויתן לבעל חוב ישבע המלוה שאין שטרו פרוע ואחר כך יתן והגאונים כתבו שאין אחד מהם נשבע שהנתבע אינו חייב כלום עד שישבע התובע והתובע אינו חייב שבועה עד שיהיה ממונו מזומן ואם רצה התובע ישבע הלוה שאין לו במה לפרוע ואם אין הלוה טוען פרוע אבל טוען טענות אחרות כגון אמנה או רבית על זה כתב מיימ' הוציא עליו שטר מקוים והלה אומר שטר מזוייף הוא מרבית או שטר אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי. כללו של דבר אם טוען טענה שאם הודה בה בעל השטר היה בטל והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר והלוה אומר ישבע ויטול יש חילוק בין הגאונים יש מי שהורה שחייב בעל השטר לישבע כעין של תורה כמוש נשבע כשטוען עליו שפרעו ורבותינו הורו שלא ישבע המלוה רק כשטוען הלוה שהוא פרוע בלבד שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד אבל כל אלו הטענות לאו כל הימנו לבטל שטר מקוים אלא ישלם אפילו אין בו נאמנות ואחר כך יטעון על המלוה כמה שירצה אם יודה יחזיר לו ואם כופר ישבע היסת ויפטר ולזה דעתי נוטה ע"כ. ואם טוען הלוה מכרת לי השטר כתב בעל העיטור שהוא כמו טענת אמנה ורבית ואינו נאמן אבל הרמב"ן כתב דלא חשיב כמו אמנה ורבית דהנך באין לעקור את השטר לפיכך אין שומעין לו אפי' אין בו נאמנות אבל מחילה אינו עוקר השטר וחשוב כמו פרעון לפיכך אם טוען שמחל לו שומעין לו אפי' אם יש נאמנות שהנאמנות אינו מועיל אלא כנגד הפרעון והמדקדקים כותבין והאמנתיו לומר לא נפרעתי ובכל עניני חוב זה ועדיין יש לפקפק:

2 תשובה לרב אלפסי בתשוב' אם הנתבע חושש שהוסיפו עליו בשטרו התנאין או החליפו ורמוהו בדבר ורצה להטיל חרם על כל מי שרמה והוסיף וזייף לו בכלום יעשה ואין מונעין אותו והמונע אותו מעיד על עצמו בזיופו אבל הניחוהו להטיל חרם או יבטלו השטר מעליו וכל מי שדן אותו הוא דיין מומחה והגון ואם הוא מורד לקבל הדין ואפשר שיגמור הדין עליו בדיין עובדי כוכבים העובדי כוכבים גומרין ובזה אמרו ובעובדי כוכבים חובטים אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך:

3 והמלוה את חבירו בפני עדים א"צ לפרעו בעדים אלא נאמן לומר פרעתיך טען ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים הבא אותם ויעידו שצריך לברר דבריו ומיהו אם א"א לו לברר כגון שמתו העדים או שהלכו למדינת הים ישבע היסת ויפטר ואם באו העדים ואמרו להד"ם כתב הרמ"ה שהוחזק כפרן ואינו נאמן שוב לומר פרעתי והא דאמרי' פ' שבועת הדיינין מלתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה ולא הוחזק כפרן כשאמר פרעתיך בפני עדים והכחישוהו כיון שלא היה צריך לפרעו בעדים היינו דוקא כשאומר דרך תימה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני שאין משמע מדבריו שאומר אותו בלשון ודאי אע"פ שאמרו העדים להד"ם לא הוחזק כפרן אבל כשחתך דבריו ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אז צריך לברר דבריו והוחזק כפרן אם יכחישוהו אבל כשלא הזמינם לעדות א"צ לברר דבריו ורש"י כתב שאין צריך אלא בשבועת הדיינין כל מלתא דלא רמי אאיניש לאו אדעתיה וא"צ לברר דבריו וכן יראה מדעת רבי' וכן כתב מיימ' האומר מנה לי בידך ואומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים לו הביאם ותפטר מתו או הלכו למדינת הים ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכין להביאן אלא לברר דבריו להפטר אף משבועה שהמלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ע"כ: ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים פרעו שלא בעדים אינו נאמן והמלוה גובה ממנו אפי' בלא שבועה וכתב מיימ' בין שאומר לו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו כן לאחר הלואה אין חילוק וצריך לפרעו בעדים והרא"ש כתב אם כשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים קבל דבריו אז אין חילוק בין בשעת הלואה בין לאחר הלואה אבל אם לא השיב על דבריו אלא שתק שתיקתו הוי הודאה דאדעתא דהכי קבל המעות אבל שלא בשעת הלואה צריך לקבל עליו בפי' ולא הוי שתיקתו הודאה כיון דהימניה מעיקרא לא חשש השתא להשיבו אבל אם נתחייב לחבירו בב"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בב"ד אפילו אם יאמר איני מקבל עלי תנאי זה לאו כל כמיניה כיון שהוצרך להביאו לב"ד בשביל ממון זה והתרה בו בפני ב"ד הוי התראתו התראה: